‏רפיח, עד רדתה!
להחריב עד היסוד.

‏מלחמה איננה תוכנית ריאליטי. נלחמים מנצחים לא מברברים. מי שמברבר לא נלחם. עצוב

‏אל-ג’זירה 12 בשרות התעמולה של סינוואר.

״חזון ופגיון״ 4: כיצד המוג׳אהדין מנצחים את מטוסי ה-F-35?
מדוע אין מפגע בודד?
מהם שורשי הקונספציה?
מהו הספר המרתק הבא אותו עומד לכתוב
ד״ר מיכאל בן ארי
#חזון_ופגיון

‏משה פייגלין מספיד בדמעות את נכדו יאיר לוין: וארשתיך לי בדם … דור הניצחון…

ד״ר מיכאל בן ארי - חג השבועות |
‏על מגילת רות, על ירידה מהארץ ועל חסד וחיבור ללא תנאי הבונים את מלכות ישראל.
חג שמח קושרים את הגורל עם עם ישראל ובונים את מלכות בית דוד.
לע״נ גיבורי ישראל לוחמי סיירת גבעתי ולרפואת הפצועים.

‏חייבים להיכנס איתם למשא ומתן

דר' מיכאל בן ארי | ‏תגובה לרעיון ׳המבריק׳ של בני גנץ שמשחק שחמט עם עצמו.
חשוב שתצפו ותשתפו.

משה פייגלין ששכל את נכדו יאיר לוין ז"ל בפטריוטים: "הנכד שלי רץ להילחם במחבלים שאנחנו הבאנו. אני ירשתי מאבא שלי עזה ישראלית והורשתי לילדים שלי עזה של חמאס - הילדים והנכדים שלנו מנקים אחרינו. הם מנקים בדמם"


@YinonMagal @moshefeiglin https://t.co/oN3f0Da1HF
עכשיו 14 🔗

חנן עמיאור
‏הקשבתי עכשיו לפודקסט מאזור פסח, דוד ורטהיים משוחח עם אילנה דיין. (להאזנה לחצו כאן)
לאורך כל השיחה מנסה לשווא אילנה לשכנע ש'עובדה' אינה תעמולה פוליטית חד צדדית במסווה של "תחקירים מעמיקים", ו"ראיונות בלעדיים", שמשום מה יוצא איכשהו שכולם נגד הממשלה.
אבל לא זה העניין.
לסיום שואל אותה ורטהיים שאלה בעיניי לא מעניינת, אבל התשובה שנותנת אילנה - הו, היא דווקא כן מעניינת.
והשאלה היא:
"אם היית מראיינת את סינוואר מה היית שואלת אותו?"

אתם מכירים את המימיקה והאינטונציה. אילנה מתנשפת, מחמיאה על השאלה "הקשה", נותנת הקדמת כסת"ח על כך שהריאיון "לא לשם השואו אלא לשמוע משהו שעוד לא שמעת", נעטפת בדוק המהורהר הרגשני המוכר, כולל הפאוזות להדגשת האלמנט הדרמטי שבעומקן ומקוריותן של השאלות שהיתה שואלת, ועונה:

"(הייתי שואלת אותו) מתי החלטת שאתה יוצא לדרך.
אם חשבת לרגע מה המשמעות של זה לגבי העם שלך והאנשים שימותו מבני עמך.
ואולי לפני כל אלה, אם אני יכולה להראות לך תמונה שראיתי במו עיניי בתוך בית בבארי, של מזרון רווי בדם של ילד קטן שהיה שם ונרצח.
אתה מוכן לראות את התמונה הזאת? אתה מוכן להסביר לי איזה מלחמה על איזה חופש שבעולם מצדיקה רצח של ילד קטן?
הייתי מספרת לו על שני התאומים של איתי והדר ברדיצ'בסקי בכפר עזה.
הייתי מספרת לו על הבחורה הצעירה שראיתי בסרט של דו"צ שמנסה להתחבא בכפר עזה בתוך גן ילדים.
הייתי מספרת לו על ההוצאות להורג, הייתי מספרת לו על מעשי האונס שאני יודעת שאירעו במסיבה ברעים והייתי שואלת אותו אם הוא יודע את הפרטים.
והייתי שואלת אותו אם הוא יוכל לחיות עם זה".

התשובה שלה מעניינת ואף חשובה בעיניי, כי היא חושפת שוב בפעם האלף, בתמימות ומבלי משים, את הכשל היסודי ביותר של התקשורת הישראלית בהבנת המציאות כאן.
אילנה, זה ברור, מנסה לפנות אל הרגש של סינוואר. משתוקקת לחלץ ממנו, ולו דרך ניע זעיר בשרירי הפנים, ביטוי לחרטה על מה שעשה.
הציפייה הזו שלה ממנו, בתוספת חוסר היכולת שלה להבין שסבל בני עמו חשוב בעיניו כקליפת שום, היא ילדותית. היא פשוט לא מסוגלת להפנים את הלך הרוח הג'יהאדיסטי הפלסטיני, ומתוך זה להסיק שתמונות הזוועה האלה מבארי וכפר עזה, שאת תיאורן היא לואטת בדרמטיות למיקרופון של ורטהיים, לא יעוררו אצלו שום מבוכה או חרטה. ההיפך, גאווה. ואף הנאה. למה לתת לו את כל הטוב הזה לעיני עם ישראל?
ונניח לצורך הדיון שהיא צודקת ואני טועה, והוא היה נבוך ומתחרט. את מי לעזאזל מעניינת החרטה שלו? מה בכלל הערך שלה? דווקא לשם לקחת את הזדמנות הפז של ההצצה לדרך שבה הוא חושב?

בתשובה הזו של אילנה לורטהיים טמונה הטרגדיה הגדולה של תשלובת התקשורת, האקדמיה והתרבות הישראלית.
במשך שנות דור יושבים עיתונאים באולפנים ומלהגים הבלים על אפשרות לשלום עם האויב, מרצים מכריחים סטודנטים להקשיב בכיתות לנאומים פוליטיים שאינם יותר מאשר משאלות לב של ילדים קטנים, וקובעי טעם תרבותי קודחים לראשינו להיטים בסגנון "אדם מוזר הוא האויב שלך, בדיוק כמוך" וכו'.
אין להם את האומץ להודות שלא. האויב לא כמונו, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. הוא לא רוצה פשרה ושלום אלא רק לרצוח את כולנו. ואם נראה לו תמונה של ילד יהודי שאנשיו רצחו במיטה שלו בבארי, התגובה שלו בבטן תהיה שמחה, סיפוק, גאווה, התרגשות, כל אשכול התכונות הזה.
אילנה, זה ברור, מייחסת לסנוואר דרך חשיבה ועולם ערכים של המערב, שלפיו המראות האלה אינם נפלאים, כפי שבעיניו, אלא מזעזעים, כפי שבעיניה. ובשם הייחוס הזה, שהוא מדהים בחוסר היכולת שבו לראות את המציאות נכחה, היא בעצם מתחננת לקבל ממנו ביטוי לחרטה.
היא שואלת אותו "אם הוא יוכל לחיות עם זה", כי היא לא מבינה, וכנראה לעולם כבר לא תבין, שלא רק שבוודאי שכן, יותר מזה - הוא חי *למען* זה. וכמוהו הרוב המוחץ של בני עמו.
ומאליו ברור למה היא לא מבינה את זה. כי ההבנה של זה ממוטטת עיקר אמונה ומגדיר זהות בסיסי שלה ושל המחנה שלה: החתירה הטוטאלית לויתור לערבים, אם לא למען שלום, לפחות למען שקט.
ואם אין ולעולם לא יהיה שלום איתם, וכל ויתור להם (כפי שהדגים הטבח בעוטף) רק ישקיע את המדינה בצרה עמוקה יותר, במה נשאר להאמין? ולמען מה לפעול?
בלית ברירה נאחזים בעיקר האמונה בכל זאת, ומייחלים מסינוואר לחרטה.

האם יש ניתוק יותר הרסני מהמציאות מזה שמדגימה כאן אילנה דיין?

חובה לקרוא!

‏בית משפחת בויים ובית קרני שומרון.
שלושים לנפילתו של גלעד בויים הי״ד. מתכנסים הבוקר לגילוי מצבה.
תלולית לידו טמון יאיר לוין הי״ד.
נושאים כאב עצום, אך לא מכופפים את הראש.

‏ערב שבת, עוד מעט נוסעים דרומה לפגוש שני בנים.
אחד מפקד בנצח יהודה, עובד סביב השעון, איבד בשבועות האחרונים שלושה מחבריו.
השני סטודנט להנדסת חשמל, שמשמחת תורה, היה במילואים 130 ולפני שבועיים חזר למילואים, מחלקת מרגמות.
נפנק, נחבק, נתפלל שהקבה יעטרם בעטרת ישועה וכתר ניצחון.

אריאל דנינו
ראיון שלי בעלון עולם קטן, השבת.

יש שישאלו למה אני מתראיין כל כך הרבה - תשובתי היא: זאת הדרך הכי טובה להתמודד מול המחלקה היהודית בשב"כ. פשוט.

אלה אנשי צללים שעובדים באפילה, במרתפים חשוכים ורחוק מכל ביקורת ציבורית

אור השמש הוא המרפא הטוב ביותר לשחיתות ולעוולות של המחלקה היהודית.

ד״ר מיכאל בן ארי - נגיעה בפרשה | פרשת נשא - על הדרך עץ עומד.
המסעות והדרך הגונב והסוטה המתנזר וברכת הכוהנים הנאמרת רק באהבה.
שבת שלום
לעם ישראל
כי לא יטוש ה׳ עמו ונחלתו לא יעזוב.

‏אבל כבד בבית קרני שומרון,
לוויה שניה תוך פחות משבוע.
יאיר רויטמן ייטמן ליד חברו הטוב יאיר לוין.
גיבורי ישראל.

‏הפקרת חיי לוחמנו, בכדי לסייע לחמאס.